טוב אז החלטתי לספר את הדבר הכי חרא אצלי. המשקל שלי.
טוב אממ אז מאיפה להתחיל בכלל... הייתי במשקל ממש טוב לגיל שלי ולגובה שלי והכל,עד שיום אחד פשוט התחילה אצלי תקופה ממש ממש זוועתית.. הייתי בדיכאון, די הסתרתי את זה מאנשים..חוץ מכמה ידידים טובים שהיו לי באותה תקופה (יש גם חלק שעדיין בקשר איתי ) ואממ גם 2 חברות ממש טובות שלי שידעו על הדיכאון הזה..
עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם "נו אז היית בדיכאון.. איך זה קשור למשקל שלך?"
טוב בואו אני אגדיר לכם אותי כשאני בדיכאון.. הדבר היחידי שאני עושה זה להסתכל על עצמי במראה ולשנוא כל פרט ופרט שקיים בי.. וכשאני שונאת דברים בעצמי אני מתחילה לשנות אותם.. והפעם.. הדיכאון תפס את המשקל שלי.. הפעם שנאתי את המשקל שלי.. הרגשתי שמנה. הרגשתי האדם הכי מכוער בעולם. הגעתי למסקנה באותו הזמן.. שאני מכוערת שמנה ודפוקה..באותו הזמן צדקתי לגביי דבר אחד.. דפוקה אני כן הייתי אם חשבתי ככה.. התחלתי לשקול את עצמי בלי הפסקה.. הייתי ממש אובססיבית, אין יום שלא עובר בלי לבדוק כמה אני שוקלת.. הפחתתי בארוחות שלי, "אבא אני לא רוצה עוד.. אני שבעה"... "בקושי חצי צלחת אכלת.. מה את רצינית?" ..."כן אבא אין לי תיאבון ממש...היה ממש טעים..תודה " מזייפת חיוך כשמאחורה הוא לא יודע מה ההרגשה הנוראית שהייתה לי.. ככה זה נמשך כל החופש הגדול..
עבר לו הזמן והגיע ראש השנה..
דודה שלי החליטה לבקר, היא באה במיוחד מאשדוד במיוחד בישבילינו ..בישביל החג..דודה שלי מבשלת מעולה.. היא מבשלת ממש טעים..אבל היא מכינה המון אוכל היא תמיד מעמיסה לי על הצלחת.. איך אני אשרוד את זה? "תאכלי מתוקה תאכלי..את רזית הרבה..תיראי אותך את ממש רבע עוף" (דודה פולנייה XD) "לא לא תודה אכלתי .. (:" אמרתי כשבעצם לא הכנסתי כלום לפה חוץ מהארוחת צהריים של אבא.. וגם זה היה בקושי חצי צלחת..
אני ממשיכה להרזות ..
עוד קילו.. עוד קילו.. ההרגשה שלי עוד לא עוברת.. "את שמנה זה מה שאת.. שמנה ומכוערת."
הדיכאון לא עובר.. הפעם אני מזייפת חיוכים ומצבים אפילו לחברים הכי טובים שלי.. הם חושבים שעברתי את תקופת הדיכאון.. שהכל טוב ורגיל עכשיו.. אני ממשיכה לשקר לעוד אנשים שחשובים לי.. עוד אנשים שלא יודעים כלום על מה שקורה לי..
ירדתי 11 קילו ממה שהייתי אחרי שלוש חודשים כאלו... שקלתי 38--37 בערך
מתי הגעתי למסקנה שאני אנורקסית? אחרי שעשיתי בדיקות דם כי חששו שאני אנמית...(אני נורא חיוורת בדרך כלל אבל זה לא קשור לאנמיה)
הרופאה מכניסה את המחט.. "אל תדאגי זה עוד שניה עובר" .."אני לא דואגת.. אני לא מפחדת מנוזל אדום שיוצא ממני ושגורם לי לחיות..כולה דם.. לא משהו שמפחיד אותי" .."הו מעולה ..הינה עוד שניה מסיימת ואני משחררת אותך"..."בסדר אין שום בעיה" ... "היה לך קשה לצום ? את יודעת.. בישביל הבדיקות".. "לא.. ממש לא.. אני ממש בסדר עם זה" ... "אוקיי הינה סיימנו.. אבל רק שניה.. אני רוצה לבדוק לך משקל וגובה.." .. "אממ אוקיי"..."תעלי על המד גובה בבקשה".."כמה יצא?"..."אוקיי מטר שישים... אני שניה רושמת.. אוקיי עכשיו לעלות על המשקל"... "לחכות שיתאפס?" ... "לאלא זה בסדר תעלי" ..."יצא 38.." ... "וואו 38?! את רזה.. ממש רזה.. את צריכה לאכול מתוקה.. הרבה.. את צריכה לעלות לפחות לחמישים...את מרעיבה את עצמך מתוקה?! זה חשוב לאכול ..אני יודעת שאת לא ממש מחבבת את זה.. אבל עכשיו זה מסוכן לך מידי.. את יכולה להתעלף כל רגע.." ..... "את יכולה בבקשה לשמור את העניין הזה ביננו בנתיים.. ? אף אחד לא יודע על זה.. ויש לי שאלה.. אני אנורקסית?" ...."את מרעיבה את עצמך כי את חושבת שאת שמנה ולא מרוצה מאיך שאת ניראת? אם כן.. אז אני מצטערת לבשר לך .. את אנורקסית.. זו כנראה הסיבה לזה שאת כל כך חיוורת .. את בקושי אוכלת.. " ...." אממ אבא בדיוק מחכה לי למטה.. חייבת ללכת .. ביי תודה רבה " (רצתי לאוטו של אבא וכולי מבוהלת.. )
אני ימות.. אני יכולה למות .. אני חייבת להעלות במשקל... וכמו שעכשיו לא הייתי מרוצה מהגוף שלי הייתי חייבת לשנות אותו
אכלתי המון.. אכלתי טוב.. אכלתי ועליתי ... אבל מצד שני אני עדיין בדיכאון שאף אחד לא יודע עליו ואני עדיין אנורקסית.. מה שיותר מדכא אותי.. מה שגורם לי להרזות .. אני אוכלת ולא מצליחה לעלות...
עברה תקופה והינה אני עכשיו
במשקל 46.5 קילו. הצלחתי להעלות. זה היה קשה.. יש לי ימים שאני רוצה ללכת להקיא מרוב שאני מפוצצת.. אני מרגישה זוועה . אבל זה היה שווה את זה..
מה לגבי הדיכאון? התקופה הכל כך ארוכה הזו עברה לי ... היא הייתה בערך איזה 4 חודשים.. זה היה ממש קשה.. אבל הצלחתי לצאת מזה.
היום? היום אני שמחה עם איך שאני ..ומי שאני.. ואיך שאני ניראת
היום אני כבר לא אומרת לעצמי "את פאקינג שמנה ומכוערת!" כשאני מול המראה ואני שוקלת 38 קילו וניראת רזה כמו שלד
היום אני מרוצה מאיך שאני..
עדיין יש לי לאן לכוון.. עדיין יש לאן לעלות..
אני עוד לא במשקל נורמלי.. אבל אני כמעט מגיעה לזה..
החברות שלי ידעו שאני בתת משקל בערך כששקלתי 42.. גם הידידים שלי... הם כעסו שלא סיפרתי אבל זה עבר ותכלס רק בזכותם הצלחתי להגיע למצב שלי היום..
אני חושבת גם שהגיע הזמן שתיראו איך אני עכשיו..
בתמונה שם שקלתי 44
אני עדיין ניראת ככה.. המצב לא ממש השתנה ..
אבל אני שוקלת יותר עכשיו (:
טוב אממ זו גם התמונה הראשונה שאני חושפת שלי כאן בבלוג אחרי יותר משנה כאן.. מקווה שאני ניראת טוב בישבילכם.. וגם אם לא.. אז קפצו לי... אני מרוצה מעצמי וזה לא הולך להשתנות(:
;){kind=link}